<h1>המנהיג הלכ' שבת</h1>
<h2>דף יג.</h2>
שלש סעודות לשבת וליום טוב, מנהג ספרד ופרובינצא לעשותה במנחה, ויש להם סמך גדול דאמרינן בשבת פ' כל כתבי הקדש, נפלה דליקה בלילי שבתו' מצילין מזון ג' סעודות, בשחרי' מזון שתי סעודות, במנחה מזון סעודה אחת, ותניא קערות שאכל בהן ערבית מדיחן בשחרית, שחרי' מדיחן במנחה. ותנן בפסחי' [י"ג ע"א] י"ד שחל להיות בשבת מבערי' את הכל [מ]לפני השבת, ומשיירין מזון ב' סעודות, אבל מזון ג' סעודו' לא הוצרך לשייר לפי שהסעודה שלישי' במנחה וכבר הגיע איסור החמץ מן התורה ומו' שעות ולמעל', ומדרבנן מד' שעות ולמעלה, (ואת סעודה) [ואם כן] מנהג הצרפתי' שאוכלי' השלישי' [בשחרית] לא יתכן דנראה כעושה סעודת [ה]שבת (שלחברין) [של שחרית לחצאין]. וי"א דריבוי התשלומי' לא יתכן שאוכלי' בשחרי', או מיני פירות בקינוח סעודה בהם יוכל להשלים הסעודה השלישי' דאמרי' בהיישן בסוכה [כ"ז ע"א] במאי משלים להו, אי בריפתא סעודה דיומא הוא, אלא במיני תרוגימא שממשיך בפרפראות, לכבוד קונו מה שאינו רגיל בחול, והא ליתא דקיימא לן כרבא בסוף יומ' [ע"ט ע"ב] דפירי לא בעו סוכה, ודקאמ' מיני תרוגימא פירי נינהו, דיחוייא היא, ותנן בפ' כל כתבי [ק"כ ע"א] מצילין עיגול דבילה וחבית שליין ללפת בהן את הפת לסעודת שבת, וכדתנן הציל פת הדראה יציל פת נקייה, דכיון שאם השלים בפירות לא יצא למניין סעודה שלישית לא יצא, ומ"מ אם בסוכה יצא, התם הוא דהוי כמטייל בסוכה דטייול בעי סוכה, אבל סתם ג' סעודות הם (בבית) [בפת], כפר"ת. אב"ן.
<h2>דף נד.</h2>
ואע"פ שבמוצא' שבת אנו צריכי' לאור ששבת מ"מ אור היוצא מן העצים והאבני' מברכי' עליו במוצא' שבת, שכך היתה תחילת בריתן במוצא' שבת מן האבנים, אבל במוצא' יום הכפורי' אין מברכי' עליו אלא באור ששבת.
שנינו בבבלי ובירושל' דפסחי' פ' מקום שנהגו, א"ר לוי במוצאי שבת זימן הקב"ה לאדם הראשון שני רעפים והקישן זה בזה ויצא מהן אור ובירך עליו בורא מאורי האש. אמ' שמואל לפיכך מברכי' עליו במוצא' שבת שהוא תחילת בריתו, ורב הונא בשם רב ור' אבהו בשם ר' יוחנן אף במוצאי יום הכיפורי' מברכי' עליו שכבר שבת האור ממלאכה כל אותו היום. ואע"פ שעשו בו מלאכה לחיה ולחולה בשבת אחרי שלא עשו בה מלאכת אסור מברכי' עליה. אבל בפרקי ר' אליעזר מצאתי בעניין אחד פ' כ"א, בין השמשות שלשבת היה אדם מהרהר בליבו שמא הנחש שהתעני יבא בערב וישופני עקב ונשתלח לו עמוד שלאש להאיר לו ולשומרו מכל רע, וראה אדם את עמוד האש ושמח בלבו ופשט את ידיו לאור האש ובירך בא"י אמ"ה בורא מאורי האש, וכשהרחיק את ידיו מאור האש אמ' יודע אני עכשיו שנבדל יום הקדש מיום החול למה שאין מעבירין אש בשבת באותה שעה אמ' המבדיל בין קודש לחול. ר' מונא אמ' כיצד אדם חייב בכוס שליין כו' כתוב למעלה. אב"ן הירחי.
<h2>דף סח:</h2>
ירוש' פ' אלו קשרי' בשבת, ר' חגי בשם ר' אמ' לא ניתנו ימי' טובים לישראל אלא לאכילה ולשתייה, ועל ידי שהפה טורח התירו לו לעסוק בתורה, ור' יוחנן בשם ר' חייא אמ' לא ניתנו שבתו' לישראל אלא לעסוק בדברי תורה, מתני' מסייעא לדין ולדין, כיצד הוא עושה יושב ואוכל או עוסק בתורה, כתו' אחד אומ' שבת היא ליי', וכתו' אחד אומ' עצרת ליי' (וכתוב שבת היא לה'), הא כיצד תיחלק חלק לכם וחלק לתורה, [וכן] א"ר אבהו. והכין איתא בי"ט פ"ב די"ט, ובפסחי' פ' (מקום שנהגו) [אלו דברים] הכל מודים בשבת דבעינן לכם דכתי' וקראת לשבת עונג, כך מצאתי. אב"ן.
<h2>דף ק:</h2>
ומסיימי' את התפי' ואומר קדיש. ומנהג צרפת לקרות המשניות מהסדרי' בכל שבת פ' אחד, וקדיש בלא תתקבל כו'. והולכי' לבתיהן לשלום, ופורשין מפה על השלחן זכר למן [טל מלמטה וטל] מלמעלה ודומה כמי שמונח בקופסא, בסוף יומא. ירושל' כל האומ' פרש' המן בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, ושאין מזונותיו נחסרין. ומקדש קדוש' רבא בורא פרי הגפן. ומי שאומ' אחריו ברוך מקדש השבת טועה גמור הוא, דבע"פ איקלע א"ל ליבריך לן מור קדושא רבא וכו', אמ' בורא פרי הגפן ואגיד ביה וכו', נמצא שאין לו יותר. וזה שקורא בורא פרי הגפן קדושא רבא לפי שהוא ראשון לכל הברכות דהוא ברכת הנהנין, וכמו תרומה גדולה, והלא תרומת מעשר היא גדולה שהיא אחת מעשר ותרומה גדולה תרי ממאה, עין בינונית אחת מחמשים, אלא שהיא ראשונה למעשר ולתרומה, וכן את בגדי עשו בנה הגדול [והלא ביחד נולדו אלא על שם שנולד ראשון כנ"ל. אב"ן.] [וזה שמקדש עכשו לפני הסעודה מה שאין כן בשאר הימים, נראה כמקדש על היום כדכתי' זכור את יום השבת לקדשו].
ושוין שאין מביאין את השלחן אלא א"כ קדש, ואם הביא, פורש מפה ומקדש כי היכי דתיתי סעודתא ביוקרא דשבתא. וצריך להיות השלחן ערוך והנירות דולקות, כדתנייא בשבת בפ' כל כתבי הקודש [קי"ט ע"ב], בשעה שאדם בא מבית הכנס' לביתו ומצא שלחן ערוך ומטות מוצעות ונירות דולקות שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם אחד טוב ואחד רע, מלאך טוב אומ' יר"מ שתהא לשבת הבאה כך, ומלאך רע עונה בעל כרחו אמן, ויפרוש המפה עליו דלהוי (כפקידת) [כעקירת] השלחן, ומקדש ואחר כך יסיר המפה ונרא' כי הסעודה באה לכבו' השבת.
ואפליגו רב ושמואל בפ' ע"פ שאותן בני אדם שקדשו בבית הכנסת אמ' רב ידי קדוש יצאו, ידי יין לא יצאו, ושמואל אמר אף ידי יין לא יצאו, ר' יוחנן אמ' אף ידי יין יצאו, רב אית ליה דיש קדוש שלא במקום סעודה, ולשמואל (אמ') אין קידוש אלא במקום סעודה, וטעמ' דשמואל בירוש' מפרש משום וקראת לשבת עונג, במקום העונג שם תהא הקריאה, וזהו קדוש היום, ואע"ג דהלכתא כרב באיסורי כדפליג אדשמואל ור' יוחנן קאי כוותיה דרב ולא איתותב ר' יוחנן אלא מיין ומקדוש לא איתותב, בהא הילכתא כשמואל דכולהו אמוראי בתראי רב הונא ורב[א] ואביי קיימי כוותייהו בפ' ע"פ, וכן פר"ח, וכן כתב רב היי ז"ל ורבי' שרירא אביו ז"ל, וכן כתב רב יהודאי ז"ל, ולשמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא לאפוקי אורחי' דאכלי בבי כנישתא, ואע"פ שאמ' במגילה פ' בני העיר [כ"ח ע"א] בתי כנסיות אין אוכלין ואין שותין בהן (וגומ') [וכו'], סעודת השבת שהיא מצווה מותר לאכול בהן, וראייה לדבר בירושל' דאור לארבעה עשר, [פסחים פ"א ה"א] ר' ירמיה בעי בתי כנסיות ובתי מדרשו' מהו שצריכו' בדיקה מה צריכי' להו (שאין) [שכן] אוכלין לשם. ובראשי חדשי', ובכן עלה דמתני' אכל בחבורת מצווה, גרסי' בירוש' א"ר יוחנן לווים ברבית מצווה ולקדוש החודש, ר' יוחנן עייל לבי כנישת' ומלקט פירורי' ואכיל להון ואמ' יהא חלקי עם דמקדשי ירחא הכא. ובפ' מי שהפך [ירושלמי מו"ק פ"ב ה"ג] וכיצד מברכי' [ברכות פ"ו ה"ד] מן מה דאנא חמי לרבנן [סלקין] לקדוש ירחא ואכלין ענבין ולא מברכי' עליהון (בסוכה) [בסופה], ולא בשיש בדעתן לאכול פת, למדנו שמותר שהרי אכל שם דמנהג אבותיה' בידיהם, ומכאן מנהג בירושל' לאכול שם בעבור החודש. מגילת סתרי'. אב"ן. אינמי בבית הסמוך לבית הכנסת והוי מקום סעודה כיון שדעתם לסעוד שם דאמ' בירושל' בפ' כיצד מברכי' [פ"ו ה"ו] מי שסוכתו ערבה עליו בשמיני שלחג יקדש בביתו ויאכל בסוכתו. ומכאן א"ר שמעון דהמקדש לאשה שלא במקו' סעודה ויטעם שם וילך ויקדש בביתו להוציא בניו ובני ביתו והוא יצא כבר, ואע"פ שעקר סעודתו מיהא דרושלם. וראייה גדולה נר' לי מההיא דריש פ' אע"פ [פסחים ק"א ע"א] טעומו מידי, ואף אם לא טעם החזן כ"א האורחי' או טעם הוא ולא האורחי' יצאו דלדידהו הוי מקום סעודה. והמברך צריך שיטעום דאמרי' בפ' מערבי' [עירובין מ' ע"ב] לא דווקא שיטעום [או שיטעים] לאחרי' יצא כדאמרי' התם ליטעמיה ינוקא בליל יום כיפור אתי למסרך הא לאו הכי שפיר דמי, וכן פיר' רבינו שמואל ז"ל בפ' אע"פ, אך כל הקהל שאין סועדין שם לא יצאו, וצריכי' לקדש בביתם במקום סעודתן שהלכ' רווחת היא בישראל שאין קדוש אלא במקום סעודה כשמואל.
וכת' רב נטרונאי ז"ל דמבדילים ומקדשי' בבית הכנס' אע"פ שאין שם אורחי' אוכלין ולא מבעי' הבדלה שלא במקו' סעודה ויצאו כל השומעים ועונין אמן, אלא אף קידוש שאינו אלא במקו' סעודה יקדשו שם שהטעמת היין שטועמי' בו הציבור משום רפואה הוא שנותנין ממנו על עיניהם, דקאמרי' פסיעה גסה נוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו שלאדם, (וממהר) [ומהדר] לה בקידושא דבי שמשי' ופעמי' שיש שם בני אדם שאין להם בביתם יין ויקדשו על הפת ותקנו להם לקדש שם משום רפואה. [ומה שאמ' גאון שנותנין מן היין על עיניהם לאו על עיניהם ממש שהרי אמרו בשבת [ק"ח ע"ב] יין לתוך העין אסור על גבי העין מותר ורוק תפל אפי' על גבי העין אסור בשמו' שרצים]. וביסוד העמרמי ומבעי ליה לאניש למיקם גבי כנישת' עד דמקדש שליחא דציבורא עליה כסא דקדושא, (ודאמ') [עד דאמר] מקדש השבת לא יתיב דמעליה לבורכיה.
נפלאתי על מנהג ספרד ופרובינצ' שמקדשי' שם בבתי כנסיות בשבתות וי"ט דכיון שאין אורחין אוכלין שם ואין אדם יוצא בה הוויא ליה לבטלה בלי ספק, (וכל) [אבל] הבדלה דהויא שלא במקום סעודה טוב להבדיל [שהרי כל השומעים ועונין אמן יוצאין בה ויש בני אדם שאין להם יין להבדיל] בביתם שבדוחק היה נמצא להם היין כדאמ' בתלמוד דילמא מיקלע ליה כוס יוצאי' בשמעתא ובעניית אמן. אב"ן.
וכת' רב עמרם אחרי הכוס שלקדוש אם אין לו יין לברך עליו על המזון, יברך מעין שלש [אבל אית ליה כוס יין לא דברכת המזון פוטרתו דעדיפי שלש ברכות טפי ממעין שלש], וזה שמברך אחרי ברכת המזון בורא פרי הגפ' ומעין שלש דאסח דעתיה ואפסקיה [ב]ברכת המזון בריך ברכ' המ' בלא כוס לא צריך אחריו מעין שלש. וזה שאמ' בתחילת דבריו לא יתכן אף אם אין לו יין לברך עליו על המזון, אותן ג' ברכו' שיברך בלא כוס פוטרתן ממעין שלש דעדיפי מיניה (בלא) [וכן] עיקר. אב"ן.
וכתו' בהלכו' גדולות המקדש ולקחו אחרי' את הכוס מידו ושתוהו והוא לא שתה מביאי' לו כוס אחר לברך עליו בורא פרי הגפן וישתה ואין צריך לחזור על כוס הקדוש ודייו, והטעם משום שכוונתו לא היתה אלא על הכוס שבידו ולקחוהו אחרי' ממנו צריך לו לברך על כוס אחר בורא פרי הגפן ושותהו, וראייה לדבר בירושל' דפ' כיצד מברכי' [ברכות פ"ו ה"א] א"ר זריקא א"ר זעירא בעי הדין תרמוסא דמברך עלוי והוה נפיל מיניה מהו מברכא עליה תניינות, ומה בינו לבין אמת המים תמן לכך נתכוון מתחלה, הכא לא נתכוון מתחילה, זהו פירושו אע"פ שהמברך לשתות מאמת המים והמים עוברים להם אינו צריך לחזור ולברך לפי שכוונתו לאותן שיבואו לידו בשעת שתייה ולא בשעת ברכה, אבל התרמוס לזה שבידו נתכוון ולא לאחר וצריך לחזור ולברך, מגילת סתרי' ותנייא ר' חייא אומ' אין מברכי' על הפת אלא בשעה שהוא פורס א"ר חייא בר אבא הדא אמרה הדין דנסיב עגולא ומברך עילוי והוא לא אתי צריך למברכא עלוי זמן תניינות, א"ר תנחום ב"ר צדוק וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכות' לעול' ועד שלא להזכיר שם לבטלה.
<h2>דף קא.</h2>
ונשים חייבות בקדוש היום דבר תורה, דכתי' זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה.
וכיוון דאין קדוש אלא במקום סעודה אם צריך לאכול במקום אחר ויחזור למקומו שקדש שם ויטעום מותר ואם לאו אסור, שר שלום ז"ל. ואם קדש לאנשי ביתו ובא לו אצל אנשים שיודעי' לקדש אינו חוזר ומקדש להם, רב יהודאי ז"ל.
וכת' רב אחא משבחא שצריכה [לברך] להדליק נר שלשבת, דאמ' התם אין מדליקי' בעיטרן מפני כבוד השבת, ומפ' רבא שלא יניחנה ויצא, [א"ל אביי ויצא] א"ל שאני אומ' הדלקת נר בשבת חובה [והכי פירושה סעודת השבת במקום הנר חובה] וכדאי' בסוף יומא, [ע"ד ע"ב] מאן דאית ליה סעודתא לא ליכלה אלא כעין יממא, והיינו דאמרי' בפ' ע"פ [ק"א ע"א] ואמ' לן טעימו מידי דלמ' אדאזליתו לביתייכו מתעקרא לכו שרגא ובקידושא דהכא לא נפקיתו דאין קדוש אלא במקום סעודה. ובהדלקת הנר במקו' סעוד' חובה ומצוה משום עונג שבת ושלו' בית, ורבא דאמ' [ל]אביי (ב)הדלקת נר בשבת חובה לא אצטריך ליה לאיניש אלא שבמקו' סעודת השבת היא חובה דבלא סעודת שבת הא אשמעי' מתני' דחובה דתנן על שלש עבירו' הנשים מתות, ואסמכוה רבנן אקראי, ותזנח משלום נפשי זו הדלקת הנר בשבת, א"כ אתא רבא לאשמועי' דבמקו' סעודת שבת היא חובה ואם היתה דולקת מבעוד יום צריך לכבותה ולהדליקה לשם השבת, ולברך עליה, דתנייא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר, בשבת פ' [במה מדליקין] [כ"ג ע"ב], ובירושלמ' ובבראשית רבה ויברך אלהים את יום השביע', ר' אליעזר אומ' ברכו(הו) בנר, פעם אח(ר)ת הדלקתי את הנר בע"ש ובמוצאי שבת [מצאתיו דולק] ולא חסר כלום, למדנו מזה שאין מברכי' על הנר בלילי ימי' טובים, וכן כת' רב אחא בנר שבת לברך להדליק, ולא הזכיר נר שלי"ט, וכן כת' רבי' יעקב מ"כ דמברכי' על הדלקת נר בשבת מידי דהוה אכסוי הדם שאם נתכסה מאליו אין צריך לגלות, ואם חזר ונתגלה (חזר לכסותו) [חייב לכסות], וה"ה להדלקת הנר בשבת דחייב לברך עליה שהיא חובה אע"פ שאם היתה דולקת שמא אינו חייב לכבות' ולהדליקה, פר"ת. אב"ן.
<h2>דף קג.</h2>
זה שנהגו כל ישרא' להריח בהדס ולא בבשמי הקטורת הנקראי' (אפסוק), [בשמים בפסוק], יראה לי לפי שכבר ברכנו עליו בלולב, ושירי מצוה מעכבין את הפורענות, וכדאית' בפ' כל כתבי הק', דרב אמי ורב אסי כי מיקלע להו ריפתא דעירובא הוו מברכי עלה המוציא אמ' הואיל ואיתעביד ביה חדא מצוה נעביד ביה מצוה אחריתי. ומ"מ מי שאין לו הדס יש לו להריח בשאר בשמי' ולברך. אב"ן.
וכת' רב נטרונא' ז"ל במוצאי שבת אומ' על הכוס בורא פרי הגפן, בורא עצי בשמי' בורא מאורי האש, המבדיל בין קודש לחול, וכן עושין בשתי ישיבות, ומביטין לכפות ידיהן, וכך ראינו רבותי' שהיו אומ' נסתכל כדי שנהנה מן האור, כמו ששנינו שאין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו וכן מנהג, ובפירקי ר' אליעזר אומ' שמצווה להסתכל בצפורנים אך אין רגילין בכך, וכך אנו רגילין להטיל מים בכוס שלברכה לאחר ששותה ושוטפין אותו ושותהו, ושמענו מרבותיי שמצווה לעשות כך לפי ששירי מצוה מעכבין את הפורענות ומה שישתייר מן המים מטילין על ידינו ומעבירין אותו על פנינו לחבב את המצווה, (פי') [אע"פ] שכתו' בפרקי ר' אליעזר, ר' מונא (בשם) [אמר] כיצד אדם חייב בכוס יין מקריב ידו לאור האש ואומ' בורא מאורי האש, וכיון שמרחיק ידיו מן האש אומ' המבדיל בין קודש לחול, ואם אין לו יין פושט ידיו לאור הנר ומסתכל בצפורניו, שהן לבנות מן הגוף, ואומ' בורא מאורי האש, ואם היה בדרך פושט ידיו לאור הכוכבי' שהן שלאש ומסתכל בצפורניו ואומ' בורא מאורי האש, ואם נתקדרו שמים בעבים תולש אבן מן הארץ ואומ' המבדיל בין קודש לחול, אעפ"כ לא סבירא לן אלא על היין, ואף בפת אין מבדילין, מה טעם שאינה דומה הבדלה לקידוש מפני הקדוש אי אפשר לו שלא לסעוד, דקיימא לן אין קידוש אלא במקום סעודה, וכיון ששולחנו קבוע וסעודתו קבועה, ואי אפשר לו שלא לסעוד מקדש על הפת, אבל במוצאי שבת כלום סעודה קבועה [ושולחנו קבוע] ופת מתוקנת לפניו שנוטל פת ומבדיל עליו, הילכך אין מבדילין על הפת וכן מנהג בשתי ישיבות. ומטעם זה נרא' לי דהמבדיל על שלחנו צריך לברך בתוך הסעודה על היין בורא פרי הגפן, ולא יפטר באותה שבירך בתוך ההבדלה (דאי) [ד]אפשר לו שלא לסעוד דהבדלה ישנה שלא במקום סעודה, אבל קידוש דאינו אלא במקום סעודה אין צריך עוד לברך ברכת הנהנין על היין דעל כרחיה קבע עליה סעודתיה לאלתר. והיינו דאמ' בברכו' בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון, פי' שבתוך הסעודה, ואמרי' עלה לא שנו אלא בשבתות וי"ט, וביומא דהקזה דכותייהו דלא סגי דלא אכיל דכל המיקל בסעודת הקזה מקילין לו מן השמים, אבל בעניין אחר דלא קבע דאי בעי לא אכיל ואפשר לו שלא לסעוד צריך לברך כמו המבדיל על שלחנו. אב"ן.
ירוש' פ' כיצד מברכי' מאמתי מברכין על האור משיכיר בין צפורן לבשר וזהו בשיטת ר' אליעזר, ומסתכל בצפורניו שהן לבנות מן הגוף. אב"ן. וה"ר מקרית יערים היה מסתכל לאור הנר ביין הכוס לראות אם הוא נקי וראוי לשתותו, וזהו משיהנה לאורו. [ואני קבלתי טעם ברור למה שמסתכלין בצפרן, לפי שהן פרות ורבות יהי רצון שכן נרבה וכן נפרוץ. בשם רבותי מצרפת].
[מצאתי בילמדנו בויהי מקץ, אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו ומנין למדו מהקב"ה וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החושך, ר' זעירא ב"ר אבהו אמ' מכאן שאין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו].
<h2>דף קג:</h2>
ומברכי' אחר המזון מעין [שלש] דאפסקיה בברכת המזון ואסח דעתיה, דכיון דאמ' הבו ונבריך איתסר למשתייה בלא ברכה, ודלא כר' שמעון בן קרייא נ"ע שכת' בהלכותיו דלא מברך מעין שלש דהא בריך ליה ברכת המזון דהא ברכת המזון לא פטר אלא האכילה והשתייה שבתוך הסעודה אבל השתייה דלאחר המזון לא פטר, ולכך צריך לברך אחר ברכת המזון בורא פרי הגפן, דלא איפטר ליה באותו שבירך לפני הסעודה או בתוכה דאסח דעתיה, וכיון שצריך בפ"ה אחריו הוה ליה כבא להם יין לאחר המזון בלא אכילת קביעות שכל היום אם ישתה צריך לברך ברכת הנהנין, ואחריו מעין ג' ותו לא מידי. וחותמין על הגפן ועל פרי הגפן כפתיחתה כן חתימתה כך מנהג העולם, ורב אלפס ז"ל על הארץ ועל פרי הגפן, אבל רבי' יצחק מדונפירא נ"ע היה חותם על הארץ ועל הפירות, וכן כהר"מ הספרדי זק"ל בספר אהבה בפ"ח ברכה אחת מעין שלש על חמש מיני פירות, ושליין כשלמיני דגן, אלא שעל הפירות הוא אומ' על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה וכו', ועל היין הוא אומ' על הגפן ועל פרי הגפן וכו', וחותם בשתיהן על הארץ ועל הפירות. וכן כת' רב אחא משבחא בפ' וישמע יתרו. וכן נרא' לי מדאמרי' בסוף כיצד מברכי', א"ל אביי לרב חמי מאי נינהו ברכה אחת מעין שלש, אמ' ליה דחמשת המינין על המחיה ועל הכלכל', דפירי על העץ ועל פרי העץ, דחמרא על הגפן ועל פרי הגפן, מיחתם מאי חתים, רב חסדא אמ' על הארץ ועל הפירות, ור' יוחנן אמ' על הארץ ועל פירותיה, אמ' רב עמרם ולא פליגי הא לן והא להו. ונרא' דהא קא בעי מחתם במאי חתים אכולהו קאי, אחמשת המינין ואפירי ואחמרא דלא פי' חתימת היין היאך ולא חילק ביניהן. אב"ן. אך ה"ר אביגדור קרוב[י] ש"צ בה"ר נתן נ"ע מאבינון אמ' לי כי לא יתכן לחתום על היין כעל הפירות דהא אשתנויי לעילוייא, וכי ה[י]כי דלפירות חתימתן כפתיחתן, הכי נמי ליין, חתימתן כפתיחתן, על הגפן ועל פרי הגפן, ולא על הארץ ועל הפירות, וכי קא בעי מחתם במאי חתים אפירי קא בעי לה ומינא את שמע לחמרא, ואין צריך לפרוש, וישר כוחו וכן עמא דבר. אב"ן.
ויהי נועם נקרא שיר שלפגעים במ' שבועות [ט"ו ע"ב]. ומצ' במדרש למה אין בו זיי"ן, לפי שכל האומ' אין צריך לכלי זיין, ומנהג כל ישרא' לאומרו בנועם קול ובנחת להאריך מנוס לרשעי' מלהחזירם לגהינם עד השלמת הסדר, ותכף שאומ' ומעשה ידינו חוזרי' להן לדינם. וזה שכופלין כל ישרא' פסוק האחרון כדרך שבסיום הפרשיות שכופלי' פסוק האחרון, ועוד טעם לדבר [אשר קבלתי מרבותי בצרפת כי להשלים השם המפורש היוצא ממנו נהגו כל ישראל לכפלו והמשכיל יבין]. וכת' רב שר שלו' גאון, שאין אומרים ויהי נועם אלא במוצאי שבת לחול אבל לא במוצאי יום טוב ולא במוצ' שבת ליום טוב שמתחילה לא קבעוה אבות הראשוני' אלא במוצאי שבת לחול אבל במוצאי שבת לי"ט כיון דבעי למימ' ומעשה ידינו וליכא אין אומ' אותו, ואפי' חל י"ט באמצע השבת או צום כיפור דליכא ששת מעשה ידינו, אין לאומ' במוצאי שבת, דכתי' ומעשה ידינו תרי זמני בעינן דאיכא שיתא יומי דחולא וליכא, וכל היכא דלא אמרי' ויהי נועם לא אמרי' קדישא דסדרא. ולהוציא מאותן מקומות בספרד שהן מדלגין ויהי נועם זולתי פסוק אחרון ואומ' סדר קדושה ולא יתכן [דסדר קדושה במוצ' שבת לפי שהפושעין חוזרין לדינם, ולפי שויהי נעם הוא מזמור של ברכה אומ' כ' פסוקים של ברכת ויתן לך, ואמרו משה לישראל אחר מלאכת המשכן יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם יי' אלהינו וגו', ולכך מנהג כל ישראל לאמרו במוצאי שבתות ולטעם חזרת פושעים לגיהנם, וזה שנהגו בצרפת ופרובינצא שאין אומ' סדר קדושה אלא כשאומ' ויהי נועם שאין דרך לתלמיד שלא יתברך רבו עמו ומאחר שהתחיל בברכת עצמו ויהי נועם מסיים בברכת המקום בסדר קדושה כן נראה בעיני].
וכת' רב נטרונאי ז"ל בהבדלת מוצאי שבת אם אמ' הבדלת ישרא' ממצרי' שיאמר (הבדילנו) [הבדילני] דודי מטומאת פתרוס וכו', דלא[ו] הבדלת שבת מחול הוא הרשות בידו. ויראה לי (וכשאין) [וכשיאמר] ג' הבדלות, דתניי' הפוחת לא יפחות משלש והמוסיף לא יוסיף על שבע. וביסוד העמרמי אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה אתה הבדלת בין קודש לחול כו' כשם שהבדלתנו יי' אלהי' מכל עמי הארצות ומכל משפחו' האדמה כך פדינו והצילנו מכל דבר רע ומכל גזירות קשות וחוננו מאתך כו'. ואמת ואמונה כל זאת פעלה ימינך כו', אין מנהג לאומ' בישיבה ולא בבית רבי' שבבבל כל עיקר אלא אמת ואמונה כל זאת קיים עלינו וכו'. וכן מנהג כל ישרא'.
מנהג כל ישראל לומ' במוצאי שבת ויתן לך וכל הפסוקי' של ברכות שיתברכו ישר' בשבת הבאה ומעתה ועד עולם, ובפרובינצ' אומ' אחריה' אין כאלהינו, ופיטום הקטורת בבלי, ונר' הטעם לפי מה דאמרי' ביומא [כ"ו ע"א] מעולם לא שנה אדם בה מפני שמעשרת ונשלמה פרי' שפתינו למען נתעשר ונצליח. אב"ן.
מנהג ספרד לומ' סברי מרנן לפני קדוש והבדלה וברכת אירוסי' ונישואי' וברכת מילה שעל היין. ויש לי סמך בשם רבותיי מצרפת לפי מה ששנינו בסנהדרי' פ' נגמר הדין [ק"ג ע"א] היו מוציאי' אותו לסוקלו והיו משקין אותו כוס שליין חי בקורטי לבונה כדי שתטרף דעתו עליו, פי' ולא ירגיש בעניין הסקילה, על כן אומ' סברי מרנן, היש בדעת רבותיי שזה הכוס לחיים ולא למוות, לברכה ולא לקללה ולא יהיה כאומ' שנגמר דינו והם עונין לחיים ולא למוות ושלו'. אב"ן. ועוד שמעתי לפי מה שאמרו בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו לפי שאין בית הבליעה פנוי, ועכשיו שבית הבליעה פנוי אומ' היש בדעתכם לצאת מזאת הברכה ולכוין דעתכם לצאת בה והן עונין לחיי שלשון תלמוד הן. אב"ן.
מנהג ספרד לומר אחרי הזמירות לפני ההבדלה אלהינו ואלהי אבותי' החל עלינו וכו', ואין מנהג זה בשאר ארצות. ויש לי סמך למנהג ספרד בירושל' בפ' אין עומדי', ר' ירמיה בשם ר' חייא צריך לומ' אלהינו ואלהי אבותי' החל עלינו את הימים הבאי' לקראתי' לשלו' והשמיענו בהן שמחה וששון והביננו ולמדנו וכו'. והעונין אמן צריכי' ליתן עיניהם בנר ועיניהם בכוס. אב"ן.
<h2>דף קד.</h2>
והבדלת בין קודש לקודש בין קודש חמור לקוד' קל כתי' והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקדשי', וזהו שאמר הפוחת לא יפחות מג' כי הג' מוסבות למוצאי השבת בין קודש לחול, ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין אור לחושך, דאור במוצ' שבת איברי ויבדל אלהי' בין האור ובין החושך ובין ישרא' לעמי', ואבדיל אתכם מן העמי' להיות לי וכתי' בשבת כי אות היא ביני וביניכ' לדורותי' וגומ' הרי שעל ידי שמירת השבת נבדלין ישרא' מן האומות ומקודשי', אבל הבדלת מים העליוני' לתחתוני' והבדלת טהור מטמא והבדלת כהנים ללוים ולוים מישרא' אין עניינם ליום, לכך נהגו כל ישרא' באותן שלש לבד. אב"ן.
סדר הבדלות למוצא' שבת לחול, אומר יבנ"ה, ולמוצ' כפור ינ"ה, ולמוצאי י"ט לחול י"ה, ולמוצאי שבת לי"ט יקנה"ז, ונהגו כל ישרא' לומ' כמו שכתו' בכל הסדרי' כך בא"י אמ"ה המבדיל בין קודש לחול ובין אור לחושך ובין ישרא' לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה, ובין קדושת שבת לקדוש' י"ט הבדלת, ואת יום השביעי הגדול והקדוש מששת ימי המעש' הבדלת וקדשת, וקדשת את עמך ישרא' בקדושתך בא"י המבדיל בין קודש לקודש. וה"ר אפרים ז"ל מאלמניי, כת' כך בא"י אמ"ה המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישרא' לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה ובין קדוש' (ל)שבת לקדוש' י"ט הבדלת בא"י המבדיל בין קודש לקודש. ויש שמחסר עוד ובין יום השביעי לששת ימי המעשה. ואומ' הטעם דבשאר מוצ' שבתו' אומ' אותו שהוא מעין חתימ' ועכשו דליכא ששת ימי המעשה אינו מעין חתימ' לא אמרי' ליה והבדלת וקדשת תוספ' שלא לצורך הן, וכן יאמ' בהבדלת חונן הדעת, וכן מורה בערבי פסחי' דאיכא דבעי מעין פתיחה סמוך לחתימת', ואיכ' דבעי מעין חתימ' סמוך לחתימה ובעי מאי בינייהו דהא בהבדלת מוצאי שבת לחול איכא הא והא, דהא ובין יום השבי' לששת ימי המעשה מעין חתימ' ומעין פתיחה הוא, ומשני איכא בינייהו י"ט שחל במוצא' שבת דבעינן למחתם בין קודש לקודש, למאן דאמ' מעין חתימ' סמוך [לחתימה צריך] למימ' בין קדושת שבת לקדושת י"ט הבדלת, ולמאן דאמ' מעין פתיחה לא צריך הא למימ' אלא ובין יום השביעי כו', כשאר הבדלות מוצא' שבת לחול, וקיימ' לן כרבא דבעי מעין חתימ' סמוך לחתימ', א"כ ובין יום השבי' כו', אין כדין לאומ' אלא ובין קדוש' שב' כו' ודייו בכך. ורבי' יעקב השיב שאין לסתור מנהג האבות והסכימו בזה להוציא ידי חובה משתי הסמיכות סמוך לחתימתה מעין חתימה ומעין פתיחה לפי שבין קדוש' שבת כו' הפסיק בין מעין פתיחה דהוא ובין יום השביעי כו', סמוך לחתימתה ואותו מעין לא עקרו שהרי הוא מטבע שלהבדלו' מוצ' שבת לחול וסדר הבדלות הוא (חובה) [מונה] והבדלת וקדשת על אשר הפסקנו בין קדושת שבת כו' על ובין יום השביעי כו', לכך כולל את שתיהן מעין פתיחה ומעין חתימה ואת יום השביעי מששת ימי המעשה הבדלת וקדשת בין ימי המעש' חול גמור או י"ט או קודש חמור לקדש הקל שהותר בו אוכל נפש, ובין קודש הקל לחול המועד שהותר בו דבר האבד כדאי' במועד קטן ונתבאר במקומו בעה"ו. עוד כת' רבי' יעקב מ"כ דאמ' בע"פ הפוחת לא יפחות מג' הבדלות והמוסיף לא יוסיף על ז', ואיכ' למימ' דז' הבדלות קא חשיב, א' בין קודש לחול, ב' בין אור לחושך, ג' בין ישרא' לעמי', ד' בין יום השביעי לששת ימי המ', ה' בין קדושת שבת לקדוש' י"ט הבדלת (ואת) [ו' את] יום השבי' מש' ימי המ' [הבדלת] וקדשת בכל מיני קדושות, קדשת את יום השבת דבי"ט שרי אוכל נפש ולא בשבת, ולעניין ששת ימי המ' שהן י"ט לחול המועד דשרי ביה דבר האבד, (ו' יין) [ז'] הבדלת וקדשת את עמך ישרא' בקדושתך, בין כהני' ללוים ולוים לישראלי', וזהו מעין חתימ' לבין קודש לקודש ובין הכל ז' הבדלות, כפר"ת.
<h2>דף קה.</h2>
ורבי' יעק' מ"כ כת' כי לא יתכן לאכול בין מנחה לערבית, דתנייא השותה מים בין השמשות הרי זה גוזל את המתים ואת החיים, ומעשה אירע בלוניד ובאו לידי סכנה ובקושי התירו ערב יום הכיפורי' לאכול סמ[ו]ך לערב, ותיקנו לו וידוי קודם שיאכל וישתה משו' שכרות, וכן ט' באב שחל להיות בשבת ונדחה בקושי התירו, ואי משום סעודה שלישית באספרמקי ומגדי סגי, והיינו דתנייא בפ' כל כתבי הקודש [שבת קי"ח ע"א] קערות כו', מדיחין במנחה, אבל מן המנחה ולמעלה לא, וביציאות שבת [שם ט' ע"ב] דסעודה קטנה מותר לאכול במנחה גדולה דאיכא שהות ביום טובא, ופורס מפה ומקדש, וכן ומבדיל דאמ' בערב[י] [פסחים] אקראי בעלמא הוא, כפר"ת. אב"ן. ואין הדבר כן כי משה רבי' ע"ה נפטר בערב שבת, דתנייא בסדר עולם רבא א"ר יוסי בכ"ח בניסן נלכדה יריחו ושבת היה, שנ' ויהי ביום השביע' ויסבו את העיר שבע פעמי' ותפול החומ' תחתיה, ומדכ"ח בניסן שבת היה חל להיות ר"ח בניסן בא' בשבת, ור"ח אדר שלפניו בשבת ושבעה באדר שמת משה בערב שבת שנשתלמו ל' יום לאבל משה שנ' ויאמר י' אל יהושע וגומ', משה עבדי מת וכו', הכינו לכם צדה כי בעוד שלשת ימים אתם עוברי' את הירדן וכתי' והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הראשון, ונלכדה יריחו בכ"ח בניסן צא מהן ל"ג למפרע מיום שעברו את הירדן, הא למדת שבשבעה באדר מת משה רבינו ע"ה, כך היא בהאשה נקנית [קדושין ל"ח ע"א]. [נמצינו למדין שמת בערב שבת, ועוד דאמרי' בהשותפין [ב"ב ט"ו ע"א] ח' פסוקים אחרוני' שבתורה מי כתבן ואית מאן דאמ' משה כתבן בדמע מוימת שם משה וגו' עד סוף התורה, ובספרי דורש דסמוך למתתו שעה התחיל לברך את ישראל, ואם מת בשבת היאך היה כותבן בשב' הא למדת שלא מת בשבת אלא בערב שבת כדאמרן]. אב"ן. אלא יש לומ' שנהגו כל ישרא' לאומרם שהפושעי' שעתידים לחזור לדינם אחר השלמת הסדר מצדיקין עליהם את הדין, וכדאמ' בבראשי' רבא, מלאך הממונה על הרוחות דומה שמו בע"ש מכריז ואומ' צאו פושעי' מגיהנם ויצאו וינוחו כדרך שישרא' שובתי', ובמוצ' שבת מכריז ואומ' חזרו פושעי' לגהינ' שכבר השלימו ישרא' את סדריהן, מכאן רמז לויהי נועם במוצא' שבתו', ובשאלתות דרב אחאי הוה מייתי ליה בפ' בראשית.
<h2>דף קו.</h2>
ומסיימי' את התפי' ואומר קדיש. ומנהג צרפת לקרות המשניות מהסדרי' בכל שבת פ' אחד, וקדיש בלא תתקבל כו'. והולכי' לבתיהן לשלום, ופורשין מפה על השלחן זכר למן [טל מלמטה וטל] מלמעלה ודומה כמי שמונח בקופסא, בסוף יומא. ירושל' כל האומ' פרש' המן בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, ושאין מזונותיו נחסרין. ומקדש קדוש' רבא בורא פרי הגפן. ומי שאומ' אחריו ברוך מקדש השבת טועה גמור הוא, דבע"פ איקלע א"ל ליבריך לן מור קדושא רבא וכו', אמ' בורא פרי הגפן ואגיד ביה וכו', נמצא שאין לו יותר. וזה שקורא בורא פרי הגפן קדושא רבא לפי שהוא ראשון לכל הברכות דהוא ברכת הנהנין, וכמו תרומה גדולה, והלא תרומת מעשר היא גדולה שהיא אחת מעשר ותרומה גדולה תרי ממאה, עין בינונית אחת מחמשים, אלא שהיא ראשונה למעשר ולתרומה, וכן את בגדי עשו בנה הגדול [והלא ביחד נולדו אלא על שם שנולד ראשון כנ"ל. אב"ן.] [וזה שמקדש עכשו לפני הסעודה מה שאין כן בשאר הימים, נראה כמקדש על היום כדכתי' זכור את יום השבת לקדשו].
ואם לא בירך באור במוצאיהם שוב אינו מברך עליו. ואין מחזירין על האור אם אין לו כדרך שמחזירין על המצו' שאין מברכי' עליו עד שיאותו לאורו. ואף סומא מברך עליו דקיימא לן כרבנן דסומא פורס על שמע, ואע"פ שלא ראה מאורות מימיו. (וראיתי) [ומייתי] בגמ' ראיה מאבוקה דאית ליה הנאה להצילו מכל מכשול, הילכך מברך עליו.
<h2>דף קו:</h2>
ולאחר הקדוש יטול ידיו, אבל נוטל ידיו לא יקדש על היין, וכשלא נגע לבית הכסא שהרי הוא נוטל ידיו לפירות והרי הוא מגסי הרוח, ולפת הוא דצריך נטיל' ידים, וכיון שנטל ידיו עקר עצמו מן היין ושם לבו על הפת, יסוד העמרמי. ומ"מ הכי סלקא שמעתתא בע"פ שנטל ידיו (וקדש) [יקדש], ואין צריך ליטול ידיו אחר הקדוש, מדרב דזימנין דחביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא וגומ' לעיל, ובודאי היה רב(א) נוטל ידיו מספק שמא יקדש על הפת, ולא פלוג רבנן בין (יין) [מקדש אריפתא] בין מקדש אחמרא וכן כת' רב עמרם ורבי' שמואל הצרפתי בע"פ.
ואם אין לו יין לקדש מקדש על הפת כדאמרי' בע"פ דרב זימנין דחביבא ליה ריפתא [מקדש אריפתא] וזימנין דחביב' ליה חמרא מקדש אחמרא.
<h2>דף קז.</h2>
ואין אומ' קדוש היום אלא על היין הראוי לינסך על גבי המזבח להוציא את שריחו רע ומגולה, ואע"ג דעבריה במסננת משום הקריבהו נא לפחתך, ותנן יין מגיתו לא יביא לקרבן ואם הביא כשר, וכיון דלקרבן אם הביאו כשר אנן אפי' לכתחילה, וכדאמ' רבא סוחט אדם אשכול שלענבי' ואומ' עליו קידוש היום. וכת' רבי' שרירא ז"ל צימוקי' שיש להן לחלוחית בשרייתן במים ויש בהן טעם ומראה מברכי' ומקדשינן עליהון, ואי לאו הכי הן כמים לכל דבר.
<h2>דף קח:</h2>
וכת' רב עמרם ז"ל המקדש אם טעם מלא לוגמיו דהוא רביעי' לוג יצא. ולא יתכן דבודאי מן המובחר הוא לשתות כל הרביעי', אך אם לא שתה אלא רוב הרביעי' שיראה כמלא לוגמיו [יצא והיינו דאמרי' בע"פ [ק"ח ע"ב] והוא דשתי רובה דכסא דמלא לוגמיו] יצא, דאמ' התם לאו מלא לוגמיו ממש קאמ', דהא מלוא לוגמיו נפיש מרביעי', כדאי' בסוף מס' יומא [פ' ע"א] כמה ישתה ויהא חייב ב"ש אומ' כדי רביעי', וב"ה אומ' מלא לוגמיו, פי' דזוטר מרביעי', א"כ הוה ליה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה [ולתנייה בעדיות דהא ב"ה מחמירי טפי מבית שמאי אבל כי הוה תנינן ב"ה אומרין מלא לוגמיו ממש הוה ליה מקולי ב"ה וחומרי ב"ש] דמלוא לוגמיו ממש נפיש מרביעי' ולכך לא תנייא התם, וכיון שכן לדברי הגאון היכי תני בפ' ע"פ המקדש אם טעם מלא לוגמ' יצא, דהא מלוא לוגמיו נפיש מרביעי' אלא ודאי ההיא דע"פ כמלוא לוגמיו קאמ' דזוטר מרביעי' והיינו דאמרי' התם והוא דשתי רובא דכסא, וסתם כוס בתלמוד הוא המחזיק רביעי' ולכתחי' בעי רביעי' ואם שתה רוב יצא. אב"ן.
<h2>דף קטז.</h2>
ובמחלוקת בני מזרח לבני מערב אנשי מזרח בוצעין על שתי ככרות בשבת אנשי מערב אין בוצעין אלא אחד שלא להכניס כבוד ערב שבת בשבת.
וחייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת וביום טוב, בשבת [דאמ' ר' אבא חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת] מאי טעמא לקטו לחם משנה כתי', רבא נקיט תרתי ובצע חדא אמ' לקטו כתי', ותניא במיכלתי ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו, למדנו למן שלא היה יורד בשבת, ימים טובים מניין ת"ל שבת לא יהיה בו, פי' בכל יום הנקרא שבת לא יהיה בו המן. למדנו שלא היה המן יורד לא בשבתות ולא בימים טובים, וכל שעה שמבקש לסעוד חייב בלחם משנה אע"פ שאינו חייב אלא בג' סעודות.
